מקורות שיטת טיפול השיאצו בשורשי הרפואה המזרחית המסורתית 530 שנה לפנה"ס. ראשית הטיפול כלל מערכת תרגילים שהומצאו ע"י בודהידהרמה ונקראה "דאו-יין" שמטרתם שמירה על הבריאות ושליטה רחבה בחושים. התרגילים כללו לחיצות ועיסוי עצמי בנקודות מסוימות בגוף לסילוק רעלים ושמירה על ויטליות. עד מהרה השיטה הפכה לחלק ממערכת הטיפול הרפואי בסין ונדדה אל דרום מזרח אסיה.
במאה העשירית הגיעה בשיטה ליפן ושם נוצר מיזוג בין ה"דאו- יין" לשיטת המגע שהיתה נהוגה במזרח- "אנמה" (אנ=לחיצה, מה=שפשוף). ביפן נדרשו הרופאים ללמוד את ה"אנמה" להכרת המבנה הפיזי והאנרגטי האנושי על מנת שיוכלו לאבחן ולטפל בכל אמצעי שיחשבו כמתאים.
השיאצו מוכר כשיטת טיפול חוקית ביפן
במשך השנים הצטמצם הטיפול ב"אנמה" למתיחות שרירים, עד שהותר לשימוש למטרות נוחות בלבד. אך עובדה זו לא מנעה ממטפלים רבים להמשיך ולפעול בעזרתה להבאת ריפוי ואף שינו את שמה ל"שיאצו" על מנת שיוכלו לעקוף את האיסורים על השימוש ב"אנמה". בשנות החמישים הכירה הממשלה היפנית בשיאצו כשיטת ריפוי חוקית.
על פי כריס ג'רמי וגבריאל מוג'אי ("שיאצו"- מהדורה 1996) ההגדרה הרשמית, שניתנה בידי משרד הבריאות והרווחה היפני,היא כדלהלן: "הטיפול בשיאצו הוא צורה של השפעה על הגוף באמצעות הבהונות, האצבעות וכפות הידיים, בלי שימוש במכשיר כל שהוא, מכאני או אחר ללחיצה על העור האנושי, לתיקון תקלות פנימיות, לקידום ושימור הבריאות ולטיפול במחלות".
המשך התפתחות השיאצו ניתן ליחס לשני מטפלים יפנים. האחד, טוקוג'ירו נמיקושי, שעמל רבות לקרוב השיאצו לרפואה המערבית וייסד את הבית ספר היפני לשיאצו ב- 1925. השני, שיזוטו מסונגה, אשר חידד את המסגרת המסורתית, הפילוסופיה הרפואית והשפעות על ערוצי האנרגיה בשילוב דגם הרפואה הפיזיולוגית המערבית.
אבחנות בשיאצו
ישנו גבול רציני המפריד בין שיאצו חובבני לשיאצו מקצועי, קו זה אינו נמדד במספר הטכניקות שהמטפל משתמש בהן או באורך משך הטיפול, אלא בעובדה שעל מטפל מקצועי מוטלת אחריות האבחון וההבנה המעמיקה על פי ערוצי האנרגיה (מרידיאנים), האלמנטים (5 היסודות), ובנוסף האנטומיה והפיזיולוגיה של הגוף.
קיימות ארבע שיטות אבחנה בשיאצו:
בו שין- אבחון בהתבוננות
מון שין- אבחון ע"י תשאול
סצו שין- אבחון ע"י מגע
ובן שין -אבחון ע"י הקול.
ערוצי האנרגיה- מרידיאנים:
על מנת להסביר מהם המרידיאנים תחילה עלינו להבין מהו ה"צ'י" (או "קי"). עפ"י הרפואה הסינית המסורתית (TCM), ה"צ'י" הוא כוח החיים או אנרגיה חיונית הזורמת בכל היצורים החיים. ניתן לפרש אותה ככוח מאחד, מחייה ומקשר בנקודות הגבול בין אנרגיה לחומר (בראייה שהחומר עצמו אינו אלא תנודות אנרגיה, משמע שכל הקיים נחשב צ'י / קי).
המרדיאנים הם ערוצי אנרגיה בגוף המשמשים מעין כבישים שבהם נעה האנרגיה שבתוכנו (חשוב לציין שאמנם הצ'י היא האנרגיה הבסיסית אך מלבדה קיימים סוגי אנרגיה נוספים ולכל אחת תפקיד משלה).
זרימה חלקה של צ'י דרך המרידיאנים של הגוף חיונית לבריאות טובה. כל מרדיאן בגוף מקושר לאיבר פנימי עליו הוא משפיע וכל הפרת איזון האנרגיה משפיע על גופנו במישורים רבים. חוסר איזון הצ'י במרידיאנים יכול גם הוא לבוא בצורות שונות: מצב בו קיים חוסר בצ'י או לחילופין עודף, מצבי היפוך זרימת האנרגיה ועוד. תופעות אלו יקבלו ביטויים שונים בגופנו גם עפ"י סוג חוסר האיזון וגם עפ"י מיקומו (באיזה מרדיאן חל חוסר האיזון).
הטיפול:
הגענו עד הלום, אך עדין לא פרשנו את המילה "שיאצו"... "שי" או "SHI" = אצבע , "אצו" או " ATSU" = לחץ.
הפירוש מדבר בעד עצמו ומכאן ניתן להבין שהטיפול מתבצע בעזרת לחיצות על הגוף (בנקודות שונות לאורך המרידיאנים) בעזרת האצבעות, אך לא רק, בנוסף יש שימוש בכף יד מלאה, מרפקים וברכיים. הטיפול מרגיע ונעים ופעמים רבות ישנו שימוש ברוטציות של הגפיים ונענוע הגוף כולו.
טיפול השיאצו בצורה המסורתית מתבצע בלבוש מלא ועל מזרון רחב. אופן זה, של טיפול הקרוב לאדמה מאפשר מספר דברים: אפשרות ל"קרקוע" של המטופל ומתן הרגשת יציבות וביטחון, טווח רחב של מקום לתנועה עבור המטפל ועבודה נכונה עם הגוף בלי שימוש בכוח אלא במשקלו של הגוף, וכן אפשרות לעזרים תומכים נוספים, כגון כריות.
השיאצו יעיל במגוון בעיות קליניות כגון בעיות של שלד ויציבה ומחלות הנובעות ממתח נפשי, ואף כטיפול תומך בבעיות מורכבות יותר. אחוז גבוה מהפונים לטיפול שיאצו מגיעים בשל בעיות בגב תחתון וקושי בתנועה, ומעידים כי כבר לאחר שלושה טיפולים הם מתחילים להרגיש בשינוי. לרוב ימליץ המטפל על סדרה של 6-8 טיפולים, אולם המלצה למספר הטיפולים ותדירותם תלויה מאוד במצב המטופל.
ריפוי ואיזון טבעי:
חשיבותו של האבחון ברפואה משלימה
פרחי באך ותהליך הריפוי הנפשי
פרחי באך וטיפול בבעיות פיזיות
ריפוי בעזרת מיצים טבעיים
אפיתרפיה - ריפוי בעזרת מוצרי כוורת